מתוך כתב היד (טרום עריכה):
165 לפנה"ס ...
חג הפסח עמד בפתח
והביא עימו לבטים רבים. בירושלים נשמר עדיין האיסור על עבודת היהדות ובית המקדש המשיך
לשמש כמקדש אלילי. לשטחים שבשליטת המורדים לא העיזו החיילים להכנס, כך שתושבי
הכפרים יכלו לקיים באין מפריע את מנהגי ומצוות היהדות. היו קולות שקראו לחזור
למקומות הקדושים מן העבר, להקים מזבח בבית-אל, או במצפה, ולחוג בהם את חג הפסח. היה צפוי שאם לא יעשו כן,
יהפוך המחנה בגופנה למקום עלייה לרגל ליהודים מסורתיים מכל רחבי הארץ. האחים התלבטו
ביניהם כיצד לנהוג במנהגי החג. הם נחשבו למנהיגים של המון העם. בהיותם כהנים יכלו
להנהיג את מנהגי החג, מנהגים וטכסים שבוצעו בעבר על ידי הכהן הגדול בבית המקדש. אולם
הם חששו כי התנהגות כזאת מצידם תתפרש כחתירה תחת בית צדוק וכניסיון להשתלט על
תפקיד הכהונה הגדולה. על אף שמאז מינויו של מנלאוס לתפקיד הכהן הגדול הודח למעשה
בית צדוק מכל תפקידיו וסמכויותיו, לא רצו האחים להיראות כמנצלים את המצב לטובתם.
יהודה במיוחד סבר שיש להמנע מכך, משיקולים של אחדות העם ושמירה על בסיס תמיכה רחב ככל
האפשר.
שתי איגרות שהתקבלו
במחנה לקראת חג הפסח חידדו את הנושא. איגרת אחת הגיעה ממורה צדק ואנשיו, מקהילתם בסככה
במדבר יהודה. לאחר פרסום גזירות המלך, שלח מנלאוס חיילים ללכוד את מורה צדק ולהרגו
ביום השבת שלאחר יום הכיפורים, אולם מורה צדק הצליח להמלט. מאז, בזכות הצלחות
המורדים וביסוס מעמדם, הניח מנלאוס למורה צדק ואנשיו. באיגרתו בירך מורה צדק את
בני מתיתיהו ואת אנשיהם, הדגיש את מועד החג הקרב והזכיר את מצוותיו. מאז שנאסרה
היהדות, לא היה עוד גורם דתי מוסמך, שיקבע ויודיע ברבים מתי חלים החגים. אגרת הכהנים
של מורה צדק רמזה לבני מתיתיהו לבל ינסו לתפוס את תפקיד הכהונה הגדולה וכי הכהנים מבית
צדוק, גם ממקומם המרוחק במדבר יהודה, הם הגורם המוסמך העליון בענייני דת של
היהודים.
עוד האחים מתלבטים
ביניהם בעניין, הגיעה ממצרים איגרת שניה, מחוניו הרביעי, הנציג הבכיר באמת, אך
הגולה, של בית צדוק. באיגרתו בירך חוניו את המורדים, טען כי אלוהים ציווה אותו להקים
לו בית מקדש חדש, ולהמשיך את עבודת הקודש בארץ מצרים, תוך שהוא מביא מובאות מספרי בראשית
ויהושע, לתמיכה בטענתו, כי אין חובה לרכז ולקיים את פולחן עבודת אלוהים רק בבית
המקדש בירושלים. חוניו ציטט מפרשת סולם יעקב, בספר בראשית פרק כח פסוקים
11-22, בה נאמר 'וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה
בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר,
מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר
הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם
מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ.
וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל ... וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה
אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה ... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית
אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי
מַצֵּבָה-יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים.'
לבסוף, לאחר דיונים
רבים, בהחלטה משותפת עם ראשי המשפחות, ובהשפעת שתי האיגרות שהתקבלו, הוחלט לחגוג
את חג הפסח בבית-אל, ולהקים בה מזבח כתחליף לבית המקדש. איגרת תשובה הוכנה ונשלחה
לכהנים במדבר יהודה עם הזמנה להגיע לחוג את החג ביחד עם המון העם.
באותה שנה נחגג חג
הפסח בבית-אל, בהשתתפות כל זרמי העם, למעט המתייוונים הקיצוניים. היו שם אנשי
הכפרים, חסידים, כהנים, מתייוונים מתונים ואפילו יהודים מארצות רחוקות. בסך הכל
התקבצו במקום כעשרת אלפים איש, מספר נמוך לאין שיעור ממספר העולים לרגל לירושלים
בזמנים עברו, אך מספר מכובד ביותר נוכח הנסיבות. הגזירות, האיום הקיומי, בתוספת
עבודת הכנה של בני מתיתיהו, שקיימו שיחות ושלחו איגרות לנציגי הפלגים השונים,
הביאו לתחושת קירבה וסובלנות הדדית. החג, המסמל את הגאולה מעבדות לחירות, הפך אותה
שנה לסמל לאחדות העם והמשכיות האמונה באלוהים. היה זה אירוע מרגש ובעל עוצמה
רוחנית שלא נראה כמותו מזה שנים בארץ ישראל. רבים מאלה שנכחו במקום חשו תחושת
התעלות, כאילו רוח הקודש השתכנה בקרבתם. תחושת ביטחון מלאה את הלבבות, ותקווה שעם
ישראל והאמונה היהודית באל אחד יינצלו ויימשכו ...
