יום שני, 4 בנובמבר 2013

תחילת מגעים עם מפיצים ... ממליצים לחכות לינואר 2014


מאחר ושתי הרשתות הגדולות - סטימצקי וצומת ספרים - 
אינן מוכנות לעבוד אלא עם מפיצים ...
תחילת מגעים ומו"מ עם מפיצים.

המלצת המפיצים להמתין עם ההפצה לחנויות לינואר 2014
שכן בחודש דצמבר הקרוב צפויים מבצעים שיורידו את מחירי הספרים לרמה נמוכה ביותר,
זאת לקראת כניסתו לתוקף של חוק הסופרים, 
לפיו יאסר על מבצעים לספרים חדשים פרי עטם של מחברים ישראלים.

אני בכל מקרה ממשיך במירוץ לסיום הספר במטרה לספקו לחנוכה למי שרכש בהזמנה המוקדמת.

יום ראשון, 3 בנובמבר 2013

לפיכך התכנסנו ...


המירוץ לסיום הספר - 25 ימים לחנוכה

מאמץ מרוכז להטמעת שינויי העריכה הלשונית, על הדרך הוספת שינויים שלי ...
הקריינות לסרטונים הקשורים לספר עברה להקלטה ...



יום חמישי, 17 באוקטובר 2013

אריות יהודה - סיפורם המופלא של המכבים

פרופ' גבריאל מוקד, מאושיות הספרות בארץ, הינו העורך הלשוני של

הרומן ההיסטורי אריות יהודה - סיפורם המופלא של המכבים

יום רביעי, 16 באוקטובר 2013

 הדמיית תלת מימד של הספר

הטריילר כמעט גמור וקמפיין מכירה מוקדמת ותמיכה עומד לעלות באתר הד-סטארט

 היום פגישה עם פרופ' גבריאל מוקד שגילה עניין רב בספר ויתכן שיהפוך לעורך יועץ רגע לפני הליטוש האחרון של העריכה הלשונית



יום שני, 14 באוקטובר 2013

בשעה טובה יש לנו עיצוב סופי לכריכה הקדמית בעברית. קרדיט לגרייס דיזיין.
באותו זמן ממשיכים בעבודה אינטנסיבית על סרטון טריילר לספר וסרטונים על האתרים המוזכרים בספר.


יום רביעי, 2 באוקטובר 2013

רגע לפני הוצאה לאור,החלטתי לשכתב את הספר

על אף שהסתיים שלב העריכה הספרותית, החלטתי לשכתב את הספר.
ברומן היסטורי מקובל להשלים את החלק ההיסטורי, הידוע לנו מתוך המקורות, בחלק בידיוני, אותו בודה הסופר מדימיונו כדי ליצור את הסיפורים האישיים ולאפשר את רציפות העלילה. אחד המבחנים שרומן היסטורי טוב יבחן לאורו הוא מידת הסבירות של החלק הבידיוני, או במלים אחרות, עד כמה הסיפור יתקבל כאמין והגיוני בעיני הקוראים. כישלון במבחן זה עלול להקרין חוסר אמינות על כל הספר, גם בחלק ההיסטורי שאמור להיות אמין ומדויק.
לאחר לבטים רבים, ומתוך הבנה כי הספר עשוי להיות מסמך כמעט יצוגי, הגעתי למסקנה כי עלי לשנות את החלק הבידיוני בכל הקשור ליהודה המכבי. הדבר הצריך מספר ימים של עבודה אינטנסיבית אך בשעה טובה, הסתיים היום.
כתב היד המעודכן עבר כעת שוב לאמנון ז'קונט, העורך הספרותי.

יום שבת, 6 באפריל 2013

לרגל יום השואה בה ניסו להשמיד את העם היהודי, תזכורת משנת 167 לפנה"ס בה ניסו להשמיד את הרוח היהודית

בהוראת המלך אנטיוכוס נבנתה החקרא בירושלים. מבצר עצום ונישא, מעל בית המקדש, שיועד להכיל חיל מצב גדול וחלק מהמתייוונים. מסים כבדים שלא היו כמותם הוטלו, שליש מיבול האדמה ומחצית מפרי העץ. היהודים המסורתיים הפכו למעשה אריסים על אדמתם.

מספר חודשים מאוחר יותר הנחית אנטיוכוס את המכה האחרונה והנוראה מכולן. בצעד שלא היה כמותו מעולם, לא בממלכות ההלניסטיות ולא בשום ארץ אחרת, אסר המלך  על היהודים לקיים את מנהגיהם ומצוות אמונתם. פקודה מלכותית יצאה מאנטיוכיה האוסרת על היהודים לעבוד את אלוהי ישראל. מלך בשר ודם יצא למלחמה נגד האל חסר הצורה.

בחבל יהודה יצאו נציגי השלטון להפיץ את הגזירות ולוודא את מימושן. פקידים ממונים מטעם המלך, מלווים בחיילים ובמתייוונים קיצוניים. משלחות אלה באו להבטיח שפקודות המלך מתגשמות במלואן, שיהודי הכפרים מפסיקים למול את בניהם, אוכלים חזיר, עובדים בשבת, זובחים זבחים לאלים היוונים, ומפסיקים לקיים את הדת היהודית שנאסרה.

ברחבי הארץ נפוצו סיפורי זוועה. יהודים שסירבו לבצע את גזירות המלך עונו בידי החיילים, חלקם למוות. הם אולצו, לעיתים בכוח, לאכול חזיר. ילדים רכים הופשטו לבדוק אם נימולו ואם כן הולקו הם והוריהם. דמם של היהודים המסורתיים היה הפקר. נערות ונשים נאנסו, גברים שניסו להגן עליהן נרצחו.    

***
כל בני מודיעין התכנסו באמצע הכפר, שם עמד מתיתיהו בקומה זקופה והקשיב לאפלס, הפקיד היווני שעמד בראש משלחת השלטון.  "אתה ראש הכפר. עליך לשמש דוגמא לאנשיך. עליך לזבוח לזאוס וכך תמצא חן בעיני המלך ותציל את אנשיך. בכל הכפרים נהגו כך ראשי הכפר," אמר אפלס ביוונית למתיתיהו. מילותיו הביעו לכאורה כבוד, נימת קולו והבעת פניו הסגירו את תחושותיו האמיתיות.


מאחורי אפלס עמדו בני לוויתו, חבורה של מתייוונים קיצוניים. למעט אחד שנראה בשנות הארבעים לחייו, כולם היו בחורים צעירים, שהתחנכו במוסדות הפוליס ועל ברכיה, מנותקים לחלוטין מהמסורת העתיקה של עמם. ביניהם זיהו בני מתיתיהו פרצוף מוכר מהתקופה שחיו בירושלים. אליאנוס, מהגרועים והקיצוניים שבמתייוונים, עמד ביניהם, מחייך ביהירות. מסביב התפרשו כעשרים חיילים חמושים, רכובים על סוסים. הם הביטו משועשעים במתרחש. הם כבר היו עדים ושותפים למספר התרחשויות כאלה בכפרים קודמים בהם עברה המשלחת. מכפר לכפר פחתה ההתנגדות. השמועות והסיפורים אודות גורל היהודים שסירבו לשתף פעולה הספיקו כדי לדכא את רוח הבאים בתור.
 
באופן תמוה, מתיתיהו חשב באותו רגע על יהודה. היה שלום, בני, דיבר אליו במחשבתו. אני מקווה שתבין ותתגאה באביך הזקן. זעם שהצטבר תקופה ארוכה, מהול בתסכול ויאוש, הציף את מתיתיהו, גועש בתוכו. בקול רועם אך רועד מהתרגשות, שנשמע בכל רחבי הכפר, אמר, "גם אם יסורו כל עבדי המלך, גוי גוי, מאלוהיו, וישמעו לקולו להמיר את חוקות אבותיהם, לא כן אנכי ומשפחתי. לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אתנו. לכן את צווי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך."

חמתו של אפלס בערה בו. עוד לפני שהמתייוון המבוגר יותר תרגם לו את דברי מתיתיהו מארמית ליוונית, הבין את הכוונה משפת הגוף והנימה של מתיתיהו. הוא דחף בכעס את המתייוון שתרגם לו את הדברים לכיוון מזבח נייד שהמשלחת הביאה עימה. האיש גיחך, אחז בחזירון השמן שעמד שם והרים אותו אל המזבח.

אנשי הכפר עצרו את נשימתם והביטו במתיתיהו. רבים פחדו. מששמעו את דברי מתיתיהו ועל רקע הסיפורים מכפרים אחרים, הבינו מה עומד להתרחש. הם לא יניחו לאיש להכות את מנהיגם או לפגוע בו. ייתן סימן אחד יסתערו כולם על היוונים כאיש אחד. יתקרב אליו חייל אחד לפגוע בו, יעשו אותו הדבר. אך מתיתיהו לא היה אדם שישלח אחרים לבצע את מלאכתו. שלווה מדומה מילאה אותו. שקט לפני הסערה. הוא התקדם לפנים, והניח את ידו בחוזקה על ידית החרב שהמתייוון רצה להרים מהמזבח לצורך שחיטת החזיר. המתייוון הביט במתיתיהו מופתע. מתיתיהו הניד בראשו מצד לצד, מסמן למתייוון ללא מלים לא לעשות את המעשה. מבטו היה קשה, אך היה בו גם ניצוץ של תקווה, בקשה אילמת. הוא לא שנא את המתייוון הזה. הוא קיווה שהאיש יעצור בעצמו ולא יעשה את המעשה.

אנשי הכפר לא האמינו למראה עיניהם. מהצד זה נראה כאילו מתיתיהו נכנע והחליט לעשות את המעשה במקומו של המתייוון. לקח להם ולאפלס רגע ארוך להבין כי מתיתיהו לא מעלה כזאת בדעתו. אפלס שאג בכל כוחו על המתייוון. האיש משך בכוח את ידו, מנסה לשחררה מאחיזתו האיתנה של מתיתיהו. ידו הונפה אחורה, מותירה את החרב על המזבח. אפלס התקדם לעברם, צועק בחמת זעם. מתיתיהו הניח בהחלטיות את ידו על החרב, מבט קשה בעיניו, לסתותיו מחושקות בנחישות. המתייוון צעד לעבר מתיתיהו, ידיו מושטות לפנים כדי לדחוף את הזקן מהמזבח. עיניו הספיקו להתרחב בחרדה, שבריר שניה לפני שהחרב פילחה את ליבו. מתיתיהו, הביט נכוחה מבלי לראות אותו. שפתיו מלמלו חרש "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד." הוא אטם את ליבו מכל רגש כלפי האיש שזה עתה הרג.

דממה נפלה בכפר. הזמן עמד מלכת.
לפתע התחוללה מהומה. אפלס הסתער על מתיתיהו בחמת זעם, אוחז בגרונו בשתיי ידיו, מנדנד וחונק אותו. החיילים שלפו חרבות והסתערו קדימה ומנגד זינקו עליהם גברי הכפר, חלקם אוחזים כלי עבודה או נשק, חלקם בידיים חשופות. ברגעים הראשונים היה קשה להבין ידו של מי על העליונה. ואז הסתיים הכל באותה מהירות בה החל. כל אנשי משלחת המלך, חיילים ומתייוונים, ישבו או שכבו על האדמה, פצועים וחבולים. חלקם היו חסרי  הכרה, ואולי אף מתים. מעליהם ומסביבם עמדו מתנשפים עשרות גברים ונערים. אנשי כפר שוחרי שלום עד לפני רגע, וכעת לוחמים מורדים במלכות.

מתיתיהו הביט סביבו, מנסה להכיל את כל מה שקרה ברגעים האחרונים. בידו עדיין אחז בחרב, אשר עכשיו נטפה גם מדמו של אפלס. אפלס היה שרוע מת לרגליו, ליד גופת המתייוון. מתיתיהו חשב מהר, מבין כי מכאן אין דרך חזרה. החיילים יגיעו בכוחות מתוגברים וינקמו את דם חבריהם. לא תהיה תקומה לאיש מיושבי מודיעין, ויתכן שגם תושבי הכפרים השכנים לא יימלטו מחמת זעמם של החיילים.

במהירות התארגנו כל תושבי הכפר לנטישה מאורגנת. שליחים יצאו בבהילות להודיע לכפרים הסמוכים מה קרה ולהזמין אותם להצטרף או להימלט למקום אחר. סיפור המעשה נפוץ ברחבי יהודה והסב גאווה למאות אלפי היהודים שנאנקו תחת עול הגזירות. למתיתיהו ובניו, ולכל אנשי מודיעין איתם, יצא שם של גיבורי חיל. אגדת המכבים החלה לקרום עור וגידים, אם כי בשלב הזה הם טרם כונו כך.    



יום שבת, 23 במרץ 2013

לכבוד חג פסח 2013 לספירה, ניחוח מחג הפסח 165 לפנה"ס

מתוך כתב היד (טרום עריכה):

165 לפנה"ס ...

 
חג הפסח עמד בפתח והביא עימו לבטים רבים. בירושלים נשמר עדיין האיסור על עבודת היהדות ובית המקדש המשיך לשמש כמקדש אלילי. לשטחים שבשליטת המורדים לא העיזו החיילים להכנס, כך שתושבי הכפרים יכלו לקיים באין מפריע את מנהגי ומצוות היהדות. היו קולות שקראו לחזור למקומות הקדושים מן העבר, להקים מזבח בבית-אל, או במצפה,  ולחוג בהם את חג הפסח. היה צפוי שאם לא יעשו כן, יהפוך המחנה בגופנה למקום עלייה לרגל ליהודים מסורתיים מכל רחבי הארץ. האחים התלבטו ביניהם כיצד לנהוג במנהגי החג. הם נחשבו למנהיגים של המון העם. בהיותם כהנים יכלו להנהיג את מנהגי החג, מנהגים וטכסים שבוצעו בעבר על ידי הכהן הגדול בבית המקדש. אולם הם חששו כי התנהגות כזאת מצידם תתפרש כחתירה תחת בית צדוק וכניסיון להשתלט על תפקיד הכהונה הגדולה. על אף שמאז מינויו של מנלאוס לתפקיד הכהן הגדול הודח למעשה בית צדוק מכל תפקידיו וסמכויותיו, לא רצו האחים להיראות כמנצלים את המצב לטובתם. יהודה במיוחד סבר שיש להמנע מכך, משיקולים של אחדות העם ושמירה על בסיס תמיכה רחב ככל האפשר.
 
שתי איגרות שהתקבלו במחנה לקראת חג הפסח חידדו את הנושא. איגרת אחת הגיעה ממורה צדק ואנשיו, מקהילתם בסככה במדבר יהודה. לאחר פרסום גזירות המלך, שלח מנלאוס חיילים ללכוד את מורה צדק ולהרגו ביום השבת שלאחר יום הכיפורים, אולם מורה צדק הצליח להמלט. מאז, בזכות הצלחות המורדים וביסוס מעמדם, הניח מנלאוס למורה צדק ואנשיו. באיגרתו בירך מורה צדק את בני מתיתיהו ואת אנשיהם, הדגיש את מועד החג הקרב והזכיר את מצוותיו. מאז שנאסרה היהדות, לא היה עוד גורם דתי מוסמך, שיקבע ויודיע ברבים מתי חלים החגים. אגרת הכהנים של מורה צדק רמזה לבני מתיתיהו לבל ינסו לתפוס את תפקיד הכהונה הגדולה וכי הכהנים מבית צדוק, גם ממקומם המרוחק במדבר יהודה, הם הגורם המוסמך העליון בענייני דת של היהודים.
 
עוד האחים מתלבטים ביניהם בעניין, הגיעה ממצרים איגרת שניה, מחוניו הרביעי, הנציג הבכיר באמת, אך הגולה, של בית צדוק. באיגרתו בירך חוניו את המורדים, טען כי אלוהים ציווה אותו להקים לו בית מקדש חדש, ולהמשיך את עבודת הקודש בארץ מצרים, תוך שהוא מביא מובאות מספרי בראשית ויהושע, לתמיכה בטענתו, כי אין חובה לרכז ולקיים את פולחן עבודת אלוהים רק בבית המקדש בירושלים. חוניו ציטט מפרשת סולם יעקב, בספר בראשית פרק כח פסוקים 11-22, בה נאמר 'וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל ...  וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה ... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה-יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים.'
 
לבסוף, לאחר דיונים רבים, בהחלטה משותפת עם ראשי המשפחות, ובהשפעת שתי האיגרות שהתקבלו, הוחלט לחגוג את חג הפסח בבית-אל, ולהקים בה מזבח כתחליף לבית המקדש. איגרת תשובה הוכנה ונשלחה לכהנים במדבר יהודה עם הזמנה להגיע לחוג את החג ביחד עם המון העם.    
 
באותה שנה נחגג חג הפסח בבית-אל, בהשתתפות כל זרמי העם, למעט המתייוונים הקיצוניים. היו שם אנשי הכפרים, חסידים, כהנים, מתייוונים מתונים ואפילו יהודים מארצות רחוקות. בסך הכל התקבצו במקום כעשרת אלפים איש, מספר נמוך לאין שיעור ממספר העולים לרגל לירושלים בזמנים עברו, אך מספר מכובד ביותר נוכח הנסיבות. הגזירות, האיום הקיומי, בתוספת עבודת הכנה של בני מתיתיהו, שקיימו שיחות ושלחו איגרות לנציגי הפלגים השונים, הביאו לתחושת קירבה וסובלנות הדדית. החג, המסמל את הגאולה מעבדות לחירות, הפך אותה שנה לסמל לאחדות העם והמשכיות האמונה באלוהים. היה זה אירוע מרגש ובעל עוצמה רוחנית שלא נראה כמותו מזה שנים בארץ ישראל. רבים מאלה שנכחו במקום חשו תחושת התעלות, כאילו רוח הקודש השתכנה בקרבתם. תחושת ביטחון מלאה את הלבבות, ותקווה שעם ישראל והאמונה היהודית באל אחד יינצלו ויימשכו ...