לרגל יום השואה בה ניסו להשמיד את העם היהודי, תזכורת משנת 167 לפנה"ס בה ניסו להשמיד את הרוח היהודית

מתוך הגרסה הלא ערוכה של כתב היד "אריות יהודה – המכבי":

בהוראת המלך אנטיוכוס נבנתה החקרא בירושלים. מבצר עצום ונישא, מעל בית המקדש, שיועד להכיל חיל מצב גדול וחלק מהמתייוונים. מסים כבדים שלא היו כמותם הוטלו, שליש מיבול האדמה ומחצית מפרי העץ. היהודים המסורתיים הפכו למעשה אריסים על אדמתם.

מספר חודשים מאוחר יותר הנחית אנטיוכוס את המכה האחרונה והנוראה מכולן. בצעד שלא היה כמותו מעולם, לא בממלכות ההלניסטיות ולא בשום ארץ אחרת, אסר המלך  על היהודים לקיים את מנהגיהם ומצוות אמונתם. פקודה מלכותית יצאה מאנטיוכיה האוסרת על היהודים לעבוד את אלוהי ישראל. מלך בשר ודם יצא למלחמה נגד האל חסר הצורה.

בחבל יהודה יצאו נציגי השלטון להפיץ את הגזירות ולוודא את מימושן. פקידים ממונים מטעם המלך, מלווים בחיילים ובמתייוונים קיצוניים. משלחות אלה באו להבטיח שפקודות המלך מתגשמות במלואן, שיהודי הכפרים מפסיקים למול את בניהם, אוכלים חזיר, עובדים בשבת, זובחים זבחים לאלים היוונים, ומפסיקים לקיים את הדת היהודית שנאסרה.

ברחבי הארץ נפוצו סיפורי זוועה. יהודים שסירבו לבצע את גזירות המלך עונו בידי החיילים, חלקם למוות. הם אולצו, לעיתים בכוח, לאכול חזיר. ילדים רכים הופשטו לבדוק אם נימולו ואם כן הולקו הם והוריהם. דמם של היהודים המסורתיים היה הפקר. נערות ונשים נאנסו, גברים שניסו להגן עליהן נרצחו.    

***

כל בני מודיעין התכנסו באמצע הכפר, שם עמד מתיתיהו בקומה זקופה והקשיב לאפלס, הפקיד היווני שעמד בראש משלחת השלטון.  "אתה ראש הכפר. עליך לשמש דוגמא לאנשיך. עליך לזבוח לזאוס וכך תמצא חן בעיני המלך ותציל את אנשיך. בכל הכפרים נהגו כך ראשי הכפר," אמר אפלס ביוונית למתיתיהו. מילותיו הביעו לכאורה כבוד, נימת קולו והבעת פניו הסגירו את תחושותיו האמיתיות.

מאחורי אפלס עמדו בני לוויתו, חבורה של מתייוונים קיצוניים. למעט אחד שנראה בשנות הארבעים לחייו, כולם היו בחורים צעירים, שהתחנכו במוסדות הפוליס ועל ברכיה, מנותקים לחלוטין מהמסורת העתיקה של עמם. ביניהם זיהו בני מתיתיהו פרצוף מוכר מהתקופה שחיו בירושלים. אליאנוס, מהגרועים והקיצוניים שבמתייוונים, עמד ביניהם, מחייך ביהירות. מסביב התפרשו כעשרים חיילים חמושים, רכובים על סוסים. הם הביטו משועשעים במתרחש. הם כבר היו עדים ושותפים למספר התרחשויות כאלה בכפרים קודמים בהם עברה המשלחת. מכפר לכפר פחתה ההתנגדות. השמועות והסיפורים אודות גורל היהודים שסירבו לשתף פעולה הספיקו כדי לדכא את רוח הבאים בתור.

 

באופן תמוה, מתיתיהו חשב באותו רגע על יהודה. היה שלום, בני, דיבר אליו במחשבתו. אני מקווה שתבין ותתגאה באביך הזקן. זעם שהצטבר תקופה ארוכה, מהול בתסכול ויאוש, הציף את מתיתיהו, גועש בתוכו. בקול רועם אך רועד מהתרגשות, שנשמע בכל רחבי הכפר, אמר, "גם אם יסורו כל עבדי המלך, גוי גוי, מאלוהיו, וישמעו לקולו להמיר את חוקות אבותיהם, לא כן אנכי ומשפחתי. לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלוהינו ולהפר בריתו אתנו. לכן את צווי המלך לא נעשה, ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך."

חמתו של אפלס בערה בו. עוד לפני שהמתייוון המבוגר יותר תרגם לו את דברי מתיתיהו מארמית ליוונית, הבין את הכוונה משפת הגוף והנימה של מתיתיהו. הוא דחף בכעס את המתייוון שתרגם לו את הדברים לכיוון מזבח נייד שהמשלחת הביאה עימה. האיש גיחך, אחז בחזירון השמן שעמד שם והרים אותו אל המזבח.

אנשי הכפר עצרו את נשימתם והביטו במתיתיהו. רבים פחדו. מששמעו את דברי מתיתיהו ועל רקע הסיפורים מכפרים אחרים, הבינו מה עומד להתרחש. הם לא יניחו לאיש להכות את מנהיגם או לפגוע בו. ייתן סימן אחד יסתערו כולם על היוונים כאיש אחד. יתקרב אליו חייל אחד לפגוע בו, יעשו אותו הדבר. אך מתיתיהו לא היה אדם שישלח אחרים לבצע את מלאכתו. שלווה מדומה מילאה אותו. שקט לפני הסערה. הוא התקדם לפנים, והניח את ידו בחוזקה על ידית החרב שהמתייוון רצה להרים מהמזבח לצורך שחיטת החזיר. המתייוון הביט במתיתיהו מופתע. מתיתיהו הניד בראשו מצד לצד, מסמן למתייוון ללא מלים לא לעשות את המעשה. מבטו היה קשה, אך היה בו גם ניצוץ של תקווה, בקשה אילמת. הוא לא שנא את המתייוון הזה. הוא קיווה שהאיש יעצור בעצמו ולא יעשה את המעשה.

אנשי הכפר לא האמינו למראה עיניהם. מהצד זה נראה כאילו מתיתיהו נכנע והחליט לעשות את המעשה במקומו של המתייוון. לקח להם ולאפלס רגע ארוך להבין כי מתיתיהו לא מעלה כזאת בדעתו. אפלס שאג בכל כוחו על המתייוון. האיש משך בכוח את ידו, מנסה לשחררה מאחיזתו האיתנה של מתיתיהו. ידו הונפה אחורה, מותירה את החרב על המזבח. אפלס התקדם לעברם, צועק בחמת זעם. מתיתיהו הניח בהחלטיות את ידו על החרב, מבט קשה בעיניו, לסתותיו מחושקות בנחישות. המתייוון צעד לעבר מתיתיהו, ידיו מושטות לפנים כדי לדחוף את הזקן מהמזבח. עיניו הספיקו להתרחב בחרדה, שבריר שניה לפני שהחרב פילחה את ליבו. מתיתיהו, הביט נכוחה מבלי לראות אותו. שפתיו מלמלו חרש "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד." הוא אטם את ליבו מכל רגש כלפי האיש שזה עתה הרג.

דממה נפלה בכפר. הזמן עמד מלכת.

לפתע התחוללה מהומה. אפלס הסתער על מתיתיהו בחמת זעם, אוחז בגרונו בשתיי ידיו, מנדנד וחונק אותו. החיילים שלפו חרבות והסתערו קדימה ומנגד זינקו עליהם גברי הכפר, חלקם אוחזים כלי עבודה או נשק, חלקם בידיים חשופות. ברגעים הראשונים היה קשה להבין ידו של מי על העליונה. ואז הסתיים הכל באותה מהירות בה החל. כל אנשי משלחת המלך, חיילים ומתייוונים, ישבו או שכבו על האדמה, פצועים וחבולים. חלקם היו חסרי  הכרה, ואולי אף מתים. מעליהם ומסביבם עמדו מתנשפים עשרות גברים ונערים. אנשי כפר שוחרי שלום עד לפני רגע, וכעת לוחמים מורדים במלכות.

מתיתיהו הביט סביבו, מנסה להכיל את כל מה שקרה ברגעים האחרונים. בידו עדיין אחז בחרב, אשר עכשיו נטפה גם מדמו של אפלס. אפלס היה שרוע מת לרגליו, ליד גופת המתייוון. מתיתיהו חשב מהר, מבין כי מכאן אין דרך חזרה. החיילים יגיעו בכוחות מתוגברים וינקמו את דם חבריהם. לא תהיה תקומה לאיש מיושבי מודיעין, ויתכן שגם תושבי הכפרים השכנים לא יימלטו מחמת זעמם של החיילים.

במהירות התארגנו כל תושבי הכפר לנטישה מאורגנת. שליחים יצאו בבהילות להודיע לכפרים הסמוכים מה קרה ולהזמין אותם להצטרף או להימלט למקום אחר. סיפור המעשה נפוץ ברחבי יהודה והסב גאווה למאות אלפי היהודים שנאנקו תחת עול הגזירות. למתיתיהו ובניו, ולכל אנשי מודיעין איתם, יצא שם של גיבורי חיל. אגדת המכבים החלה לקרום עור וגידים, אם כי בשלב הזה הם טרם כונו כך.